איך להפוך את טקסי בית הספר למשמעותיים?

מועדים כמו יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הינם הזדמנות אדירה להפוך את הסיסמא של "לזכור ולא לשכוח" למציאות חיה ובועטת. אז איך הופכים את הטקסים לכאלו שבאמת ייצרבו בתודעת התלמידים וישאירו חותם (ולא יהוו רק מעין "שעה חופשית שלא לומדים בה")?

להלן מספר טכניקות לניהול תוכן של טקסים בבית ספר:

1. פתיחה דרמטית ומקורית שמכוונת לפאתוס ואינה כוללת בחובה את ההקדמה הפורמלית נוסח: "בוקר טוב לכולכם, אנחנו מחכים לשקט בבקשה כדי להתחיל בטקס...". הפתיחה צריכה לכלול סיפור, אנקדוטה, נתון מפתיע, עדות של ניצול שואה או ציטוט של אדם שאיבד את יקירו באחת ממלחמות ישראל.

2. גיוון בתכנים ושבירת הפורמט הקבוע של קטעי קישור ושירים שבאים לסירוגין. מומלץ לשלב אלמנטים נוספים כגון:

  • סרטונים קצרים שמתעדים התרחשויות במהלך המלחמה

  • קטעי אודיו (סאונד) של אירועים היסטוריים המתקשרים למועד המדובר

  • ציטוטים מעדויות של ניצולי שואה, אנשים ששרדו פיגוע, קרובי משפחה של חללי צה"ל וכו'

  • חיבור לאקטואליה ולפעילויות שנעשות היום בהקשר של ניצולי השואה או של חללי מע' ישראל

  • הזמנה של אדם בעל עבר היסטורי המקושר למועד שיספר את הסיפור האישי של

3. שירים מקוריים והסבר על רקע כתיבת השיר (מי כתב את השיר, על מי הוא נכתב, על איזה מאורע מדבר השיר, הקשר בין המשורר לנמען בשיר).

בשורה התחתונה, "1000 הרוגים זו סטטיסטיקה. הרוג אחד זה סיפור"- ועל אף שהיה זה סטאלין שאמר את המשפט הזה, עלינו הבין כי בסופו של דבר מה שזוכרים זה את הסיפורים המרגשים של האנשים שעומדים מאחורי האירועים והמועדים.

אנקדוטות לקטעי קישור לדוגמא (ליום השואה ויום הזיכרון):

  • 4 במרץ 1996, השעה 3:50 אחר הצהרים. עשרות ילדים ומבוגרים עומדים מול הכניסה לקניון "דיזנגוף סנטר" בתל אביב, מחכים בסבלנות שהאור האדום יתחלף בירוק כדי שיוכלו לחצות את הכביש אל העבר השני. היה זה חג פורים, חופש מבית הספר. ילדים מחופשים ומאופרים מכל הארץ באו לבלות עם הוריהם; נערות ונערים עלו על אוטובוס ובאו לחגוג בתל אביב, לחלקם זו נסיעה ראשונה לגמרי לבדם אל העיר הגדולה. ואז היה פיצוץ אדיר ששם באחת סוף להכל מחבל מתאבד, שתיכנן כנראה להיכנס לקניון, חשש מהשוטרים שעמדו בכניסה ולכן החליט לפוצץ את המטען שלגופו במעבר החציה. "היו חלקים של ידיים, רגליים, שיער פזור בכל האזור, דם, ריח נוראי של שרוף, הרבה פצועים על הרצפה", תיאר את הזוועה החובש הצבאי, עידו ברומר, לכתבי "הארץ". "הנשמתי אנשים שנראו במצב קשה מאוד. עם רוב הפצועים לא היה מה לעשות". הכתבים ששוחחו עם החובש לא ידעו עדיין שבקרב ההרוגים נמצא גם חברם לעבודה, דן טברסקי, שהיה בדרכו לעבודתו כעורך בדסק החדשות בעיתון "הארץ". חבריו במערכת, שהחלו לחשוש לשלומו לאחר שבושש להגיע, קיבלו את הבשורה בהלם. בפיגוע בדיזינגוף נהרגו 13 אנשים ועשרות רבים נפצעו. הוא היה פיגוע אחד מתוך 153 פיגועי התאבדות שהיו בישראל מאז 1993.

  • בישראל חיים כיום 193 אלף ניצולי שואה. גילם הממוצע עומד על 85 וכל 45 דק' נפטר ניצול שואה. בחשבון פשוט להבין שבקרוב מאד כבר לא תהיה לנו ההזדמנות לשמוע עדויות מפי אלו שבאמת היו שם וחוו את הנורא מכל. היום, נשמיע ונקריא מספר עדויות מצמררות מהניצולים שהסכימו להיזכר במראות ובתחושות הקשים מנשוא שליוו את ילדותם, רק כדי שאנחנו נוכל להעביר את סיפורם הלאה.

  • הקדמה לשיר "יורם" מאת עלי מוהר: יורם ביאלר, נולד ב-22 במרץ 1948 בתל אביב, למד בבית הספר היסודי יהודה הלוי ובתיכון חדש, והצטיין בלימודיו שם. בתיכון אחד מחבריו הטובים ביותר היה עלי מוהר, שלימים הפך למשורר מוכר ואהוב. יורם התגייס לצבא, שירת ביחידת נח"ל 22 ובאפריל 1969 הוא נפגע במהלך היתקלות בחולייה מצרית בתעלת סואץ ונהרג. כ-17 שנה לאחר מותו של יורם כתב עליו עלי מוהר את השיר "יורם". מוהר טען כי השיר אינו דיבור אל "יורם המת" אלא דווקא אל "יורם החי", ושזו היתה הזדמנות בשבילו שוב לדבר אל החבר האהוב שאיבד. הוא פונה באופן ישיר ליורם ושואל אותו מה לעשות ואיך להתמודד עם המוות ועם הזיכרונות אבל גם מה לעשות עם השכחה...

לפרטים נוספים:

נועה גרוס, מנהלת קשרי לקוחות חינוך

054-6655409 | noa@debate.co.il

גלעד חמזני, מנהל קשרי לקוחות חינוך

giladH@debate.co.il | 054-5490687

  • פייסבוק

נשמח לשמוע מכם!

חברת דיבייט

תקשורת ביניאישית וניהול

 

בוקסנבאום 3, תל אביב

 

טל': 03-7722032

חברת דיבייט - תקשורת בינאישית וניהול